פרק ג'

פרק ג'

בשנה הרביעית לחִזְקִיָהוּ מלך יהודה גמלה רעת אפרים, ואל קנא, אשר שם עיניו לרעה מאז בממלכה החטאה הזאת, הביא עליה את תער השכירה, את מלך אשור, אשר שטף על ארצה כנחל איתן, וישטוף עגלות בית אָון וגלולי דן, ויסחוף את עובדיהם ויזרמם לַחֲלַח וחָבוֹר, נהרי גוזָן וערי מָדָי. ובת יהודה התאוששה, בראותה את מוסר אלהיה ואת ידו כי כבדה על משובה ישראל אחותה, ותוסף אומץ להתחזק במעוזה, ותאחז דרכי אלהים, ותקשב באהבה לבן דוד מלכה, לחזקיהו ידיד אלהים, אשר שכן לבטח בהָמֵר ארץ אפרים, על כן עמד טעם עַמו בו כל ימי ממלכתו.

בעת ההיא ופליט בא מגלות אפרים אל ירכתי ציון צפונה, וישלך אליל אל אחת הפחתים וידבר את הדברים האלה: “שכב פה בבשתך, עץ פסלי, אֵל לא יועיל בארץ יהודה. עשר שנים כהנתי לך, נשאתיך, סבלתיך, אף רוממתיך בעיני עובדיך; נתתי למו מורא וייראוך, אני הייתי לך לפה ואתה היית לי לאלהים. עם חבר כהנים יחדיו דרך רצחתי שֶכְמה, עשקתי, רצוֹתי לאַות נפשי, וחפצך היה לי לפתחון פה, שתיתי מיין נסכך, אכלתי מבשר זבחיך, אף שמלותי לעורי ממך היו לי. מה טובים היו לי הימים הראשונים, אך אהה לימים האלה! הן שתוֹתיך נהרסו, עגלות בית און בגולה הלכו, ואתה אנה תבוא? אם לציון אשאך, הלא נוע תנוע בה מפני אל נאור ואדיר השוכן בקרבה, וגם לי תהיה למוקש. שכב פה, עץ פסלי,עֵרום ועֶריה בושת, הבה לי צפוי כספך ואפודת מסכת זהבך, כי לא עזר ולא להועיל המה לך, ולי יהיו שָכָר חלף עבודתי אותך”.

כן דבר הפליט ושמו זִמְרִי, והוא אחד כהני הבעל הריקים והפוחזים, אשר עמדו כפראים עלי דרך, וימנעו רגלי בני־ישראל מלכת לציון, להשתחוות לה' בהר הקודש. ויַגֶל זמרי עם גלות שומרון, ובהיותו קל ברגליו בטח להמלט לעת מצוא. ובדעתו את חננאל, שׁועַ שומרון, בקש מאתו להגיד לו את שם חתנו בירושלים, ויעבור את נהר כְּבָר וילך הלאה. ויתן לו חננאל ספר חתום וחותָם לשאתם אל ידידיה חתנו. ויהי בברחו מפני צר, וישא פסלו בידו כל הדרך, כי אמר: אולי ימצא לו מעמד באחד המקומות לשוב ולכהן לפניו. אך כראותו, כי בכל ארץ יהודה אין איש פונה אל האלילים, וינצל את עדיו אשר עליו וישליכהו אל אחת הפחתים, ויבוא ירושלימה דרך שער אפרים בין הערבָּים. רחובות קריה המו עֲדֶנה מאדם, עוד המון העם כמַשק גֵבים שוקק בהן, הזקנים יושבים בכבוד והדר בשערי משפט, וצַבִּים וכרכרות, נושאים אלופי יהודה ושועיה, ירוצון וישתקשקו ברחובות, וזמרי, אשר ראה עֳני שלש שנים במצור ובמצוק בשערי שומרון, עת חנה מלך אשור כדור עליה, השתאה עתה לכל מראה עיניו. ויען ויאמר: “מה נעדרה שומרון ומה נהדרה ציון! רוע התרועעה שומרון, ובת ציון תריע מתרועת מלך בה; פור התפוררה ארץ אפרים, וארץ יהודה מפוארה! הן שמים חדשים וארץ חדשה ראו עיני פה, ארץ נעֵמה ויושביה שוקטים על שמריהם, שמים טהורים על ראשיהם, ושחקים ירעיפו עליהם צדק, כי מלכה הציג בשער משפט, וצדק שם לקָו.משפט וצדק אכן צנה וסוחרה הם לעשיר, כי ישמרו את הונו מנגוע בו יד, אך כצנינים הם לאיש רש כמוני, אשר נשבר משען לחמי ומימי, כי בער חזקיהו את הבעלים מארצו. ואולם מי יודע? אולי חוקותיהם ישתמרו עוד בלב רבים מבני עמו. מה חוקות הבעלים? הלא תוך והַוּוֹת, ומה עבודתם? הלא עושק, מרמה, חמס ורצח. הבה! אחפש את ירושלים בנרות ואמצא גם בה אנשי מרמה, עי אין עיר, אשר שגבה ממנה. הן רבים עשיריה, ועצומים הם המקנאים בם, ואם תתחבר קנאה למרמה ומרמה – לכח ידים, האח! שם נודעה יד הבעלים. ומה לנו פסיליהם? הלא עבודתם שלמה בלבבנו, בפינו ובידינו, אז יתרומם אביון מאשפות והנקלה יהיה לנכבד. הן צדק יושב לכסא פה, ומישרים יגורו בשערים, לכן יהיה צדק אזור מתני גם אני לעין רואים, ותרמית – מַשׂכיות לבבי, והיתה צדקת שפתי כחומה נשגבה לזממי לבבי, כי אָכוף כאגמון ראשי ושפתי תַּבַּענה מוסר ויראת שדי, עי באלה יסתוללו רבים וכן שלמים ובם שָׁמֵן חלקם. ועתה מי עוֵר כעבד ה', ומי חֵרש כתמים דרך? כי לא יבחנו אלה לב גבר ולא יבואו עד תכונתו טרם צמחו מחשבות לבו לניב שפתים, לפועל כפים; ואם פעלי יֵרָצה למראה עיניהם, מי יבחן כליותי ולבי? אכן פה תתחפש מרמה ושאלה שמלה מאת האמת צרתה, וכל רואיה ישתחוו לה”.

וזמרי בצע אמרתו, כי ממחרת היום ההוא עלה על הר בית ה' ויגש אל עֲזַרְיָהוּ, ראש הכהנים לבית צָדוֹק והוא יושב בלשכה, ויאמר אליו: “הטה־נא, אדוני, אזן אל דברי עבדך: בן שעי אפרים אני. מיום העתיקתני אמי משדים גדלני אבי ביראת הבעלים ובאמונת נביאיהם וכהניהם; דבר ה' היה לי לחרפה ותוכחת נביאיו ללעג. הן אבי האכילני בסר, הלנצח תקהינה שִנַי בו? נפקחו עיני לראות, כי קמה עצת ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים. אפרים היה לשמה ביום תוכחה ויַגֶל מעל אדמתו, ושומרון התהפכה בציריה שלש שנים כחולה על ערש דוי, אך עלה מות בחלונה, וכהניה ונביאיה, רופאי האליל, אשר הקריבו לשחַת נפשה במַשְׂאות שוא ובמדוחים, כולם יעטו על שפם ויחפרו מפחזותם, ואני בחסד אל נמלטתי מיד צר, כי יודע אלהים נפשי הנכספה לחצרות קדשו. עתה הנה באתי, רעב לדבר ה' וצמא לחסדו. אחלה פניך: אתה, הכהן הגדול, אשר שמן המשחה יצוק על ראשך, הורני־נא: במה אקדם לה' ובמה אכפרה פניו על חרפת עלומי? אם בעולות ובזבחים – הן עני ורש אנכי, ורק את נפשי אליו אשא. הורני־נא, אדוני, לא בכסף ולא במחיר, כי־אם בחסד ובצדקה”.

ויאמר לו הכהן: “חלילה לבני אהרן, אנשי חסד ותופשי תורה, מקחת מאומה ממבקשי תורה מפיהם. הלא לחמנו נתּן מימינו נאמנים: המעשר והתרומה, – וכל ישענו וחפצנו להורות כל איש החפץ קרבת אלהים. דע לך, איפה, כי רוח נשברה נבחרה לה' מחלב אילים. בקר־נא בהיכל ה' יום יום ותדע ארחות חיים. ואולם הגידה־נא לי, היש לך גואל ומודע בציון?”

ויאמר זמרי: “היום אדרוש למשכן ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, כי אליו הביאותי ספר מאת חננאל חותנו, אשר הגלה עם גלות שומרון”

ויאמר לו הכהן: “שבה פה עד בין הערבים, כי בבוקר ובערב, בהקרב הכהנים את עולת התמיד, יבוא ידידיה להשתחוות לה' בחצרות קדשו, כי חסיד הוא, ואנכי אדבר לו טוב עליך, ובקש לך מרגוע בביתו או בבית אחד אלופי יהודה”.

וידידיה בא כפעם בפעם בין הערביים. ויהי כאשר כלה להשתחוות לה', וידבר הכהן טוב על זמרי, ויקחהו ידידיה אל ביתו. ויתן לו זמרי את הספר ואת החותם צפן אתו, כי אמר: אולי יהיה דרוש לחפץ תרמיתו. ויקרא ידידיה את הספר באזני אשתו ובני ביתו כדברים האלה:

“שמעי, תרצה בתי, והקשיבה, ידידיה, חתני, לדברי חננאל אביכם ההולך בגולה. הלא שמעתם זעקת אפרים! הלא יללת שומרון עד שערי ציון באה. אהה ליום עברה, כי נדמה שומרון, מלכה ועמה הלך בגולה! ואנכי מראש חזיתי, כי עשוק אפרים, ואתן כל אשר לי בכסף, בזהב ובאבני חפץ, ואטמון אוצרותי במקום נעלם מעין אדם, כי אמרתי: יעברו ימי המבוכה ונשאתי את פקודתי ציונה, ונטעתי גם את בַני על אדמתה. כן חשב לבי, ואחרת חשב אל זועם, כי כל בני יחד ספו תמו מן בלהות בשלש שני המצור והמצוק, ויום העברה בא ותבקע העיר לפני צר, ואנכי עזבתי את קברות בני ואת מטמוני אוצרותי ללכת בראש גולים. הלכתי עם הגולה ונבוא עד נהר כבר ביום השביעי בנשף. אכלתי לחם דמעה ואישן על שפת הנחל. ואראה בחלומי והנה עלם יפה עינים, הדור בלבושו, חגור חרב על ירך וכובע ישועות בראשו, קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב, מכתירות קדקדו, לחייו אדומות, מצחו זך משלג, צח מחלב, והוא רוכב על סוסו ועומד לפני. ואנוכי כראותי ספיר גזרתו, בכיתי מרה ואקרא: “אהה, ה' אלהים! הלא גם לי היו בנים יפי תאר כעלם הזה, ומהם לא נותר לי אחד, לשית ידו על עיני, לרשת יגיעי”. ויהי כשמוע העלם את שיחי, וירד מעל סוסו ויחזק ביד ימיני, ויען ויאמר לי בחן שפתיו לאמר: הן נפשי אשר תחשוק בנפש תמר בת תרצה בתך, תחשוק נפשך מארץ שבותך, וגאלתיך ושבת עמדי ציונה אל מחמדי נפשך לֵאוֹר שם באור־ה'. ואשאל לשמו ולבית אביו ואמר: סתומים וחתומים יהיו דברי לך ובקרב שנים יִוָדְעו”, ויראני את הטבעת אשר נתתי לתמר, ויאמר: “זאת את הברית אשר נתנה לי תמר ידידות נפשי”. מן הדברים האלה התעוררה נפשי, נשאתי לשמים עיני, והנה הכוכבים מזהירים ברקיע וחשך יכסה ארץ, ואקרא אל ה' לאמר: כן יזהירו דברי החלום על מחשכי נפשי. ישנתי שנית, ואראה בחלומי והנה אנכי יושב בהיכל שן אשר לכם, ותמר נצבת ככלה לימין העלם והיא עדויה רקמה וכלילת יופי, ועינכם רואות ושמחת עולם על ראשכם. וכמעט פתח העלם פיו לדבר אלי דבר, והנה יד אוחזת ותעירני. הקיצותי והנה אזני שומעות קול נוגש הקורא אלי: “מה לך, נרדם? קומה ולכה עם בני הגולה, כי העיר השחר!” קמתי במר נפשי, הלכתי עם בני הגולה ורוחי נבקה בקרבי, ולבי השתומם על השנות החלום. ואשאל ביודעי חלום לפתור אתו, ויגידו לי, כי לא דבר ריק הוא, ונפשי קותה , כי בוא יבוא אוהב תמר ופדה אותי מיד צר ויירש את כל הוני הטמון. ואתם, בני, שמרו־נא גם אתם את דבר החלום הזה! ואתם ותמר וכל אשר לכם שלום".

וידידיה ותרצה בכו לדברי הספר. וזמרי אמר: “אל נא תבכו לו, כי שלום לו אחרי צאתו למרחב ממצור וממצוק שלש השנים; הלא בין בני עמו יֵשב באשור, וחלומותיו הטובים, אשר חלם על נהר כבר, תנחומות לנפשו, כי בם יהגה לבו ויבטח, כי בוא יבואו”.

ותרצה שמה עיניה על עזריקם מדי דבר זמרי תנחומותיו. וידידיה הוציא את עזריקם מן הבית ויאמר אל תרצה: “אל נא, תמתי, אל נא תאמיני בחלומות, אשר ינחמו את אביך מיגונו, ואל תערכי את עזריקם אל העלם, אשר ראה בחזיון ליל, פן תנַכרי אותותיו והסירות את לב תמר מאחרי עזריקם, יען אשר שערות ראשו לא שחורות, כי־אם צהובות, ולא רם הקומה הוא כעלם, אשר ראה אביך בחלום; ואולם אנכי כרתי ברית ליורם רעי, ולא יפר החלום את בריתנו, אשר כרתנו בהקיץ”.

ותאמר תרצה: “ומי יודע, אולי ילדה נעמה בן, אשר תארו כתאר העלם, אשר ראה אבי בחלום?”

ויאמר ידידיה: “הן נעמה הלכה אחרי מאהבה, ואם בן ילדה מי יָגול מעליו חרפת אמו? הלא בן נַעֲוַת המרדות ובן־זנונים יקָרא לו! ולו בא יורם, כי עתה לא ירחמהו בקנאתו לאמו, כי־אם גרש יגרשנו. אך למה נדבר דברי רוח? התשוב עוד נעמה הלום אחרי עשותה נבלה, אשר כל השומע ישום וישרוק עליה? הלא צפויה היא אל חרב המשפט! אל נא, תמתי, אל נא נזכיר עוד את שמה, כי חרפה היא לבית יורם”.

וידידיה היה נודע ביהודה בתומתו עם אלוהיו ובאהבתו את בני איש, כי לא שם לבו לחקור לב גבר, כי־אם ראהו למראה עיניו והכרת פניו ענתה בצדקת לבבו לפניו.על כן רבו אוהביו, אשר קנו את לבו במראה ענוָה, ולא נפלאת היא, כי מצא זמרי חן בעיניו בעַנוַת מראהו, ואף כי אחרי אשר דבר הכהן טוב עליו.

ויאמר ידידיה אל זמרי: “הנה נתתי לך היום יד ושם בביתי והיית בן־משק ביתי מן היום הזה”.

ויאמר זמרי: “הנני, אדוני, לשרתך בבור לבבי ובאמונתי”.

וזמרי לא הסכין מעודו לעבוד עבודה, כי לבו הלך תמיד אחרי בצעו. ויהי בשמעו את כל דברי בית ידידיה, וירא ראשית לו, כי יהיו ידים לפעַל תרמיתו. ויצפון אתו את החותם, אשר נתן לו חננאל לאות, ויאמר בלבו: החותם הזה יהיה לי סגולה ואדעה את אשר אעשה בו".

ועזריקם ישב בבית ידידיה בעת ההיא, והוא בן עשר שנים, נער את תימן ותמר, בני ידידיה; במעלליו התנכר עזריקם בימי ילדותו, כי המרה את רוח תימן ותמר, ועצבם ויתקוטט בם למרות עיני ידידיה ותרצה. על כן אמרה תרצה: “הלא כעץ כן פריו, וכאשר היתה חגית אשת מדנים, כן לא ישבות גם בנה מריב”. ותמר ותימן אחיה שנאו את עזריקם תכלית שנאה. ובראות ידידיה, כי עזריקם בן יורם רעהו כמשטמה בביתו, ויושיבהו על נחלות אביו, למען לא יתקוטטו בו בניו ולמען הטות לב תמר אליו כאשר ירחק ממנה. ויצו ידידיה את עכן בן־משק בית יורם לשום עיניו על הילד ולשמרו כאישון עינו ולהביאו אל ביתו מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו ובכל מועדי ה'. ויעש כן עכן, ויחשֶבָה לו זאת ידידיה לצדקה.

ועזריקם הולך וגדל כקוץ מכאיב בבית יורם. וכאשר גדל, כן נשחת מראהו, וכאשר גדלה תמר, כן נחמד תארה. ולא בתארם לבד, כי גם בדרכיהם נפרדו מאד: עין עזריקם רעה במשַרתי ביתו, וידיו קפץ מדל ואביון, ותמר הטתה חסד למשרתי בית אביה, ותפק לרעֵב נפשה. עזריקם התהלל בעשרו ובכבוד בית אביו, ויבז בעיניו לדבר עם נערים כגילו, אשר לא מבני אלופים המה. ותמר התהלכה בענוַת רוחה בין רעותיה, לא בזתה ולא שִקצה וגם בנות דלת העם. עזריקם היה כפסל עץ, אשר ירקענו הצורף בזהב, לכסות מגרעות ערכו מעין רואים; ותמר – כספיר משובץ בזהב, אשר לא יַרבה הזהב מחירו, כי־אם ישַוה עליו הוד והדר ביתר שאת. עזריקם היה זר במראהו, ובהיותו בן שש עשרה שנה היה שפל קומה, שערותיו צהובות, ראשו כגולת זהב על כתפותיו הרחבות, פניו נקודים נקודים, ותמר דמתה לתמר ביפיה ובהדרה, ובהיותה בת שש עשרה שנה, היתה עלמה כלילת יופי, ותאר פניה, הליכותיה ומדברותיה נעימות ונדיבות, ותגדל ותפרח בנועם וחן, ותהי שעשועים להוריה וחמודות לכל רואיה. סוף דבר: עזריקם ותמר נפרדו בתארם, ברוחם ובמעלליהם, רק רוח ידידיה הוא קבצם, כי ברית כרת ליורם, ואיך יחללנה? על כן לא הטה אזנו לבני האלופים, אשר חִלו פניו על דבר תמר.

ומכתב חננאל היה שמור במלתחת תרצה, ותמר קראתהו כאשר גדלה, ותהי שוגה בחלום חננאל על אודותיה, ומרוב הגיונה בו החל רוח החזיון לפעמה, ומראה העלם הנחמד נראה לה בחזיון ליל. וכאשר אהבה תמונתו בחלום, כן שנאה תמונת עזריקם בהקיץ, ותתנודד כראותה אותו, ויהי ספר חננאל כרקב בעצמות עזריקם. ויהי היום ויקרא עזריקם לזמרי אל ביתו ויאמר לו: “ראה־נא כי אתה הסבות את לב תמר ממני בספרך, אשר הביאות מאת חננאל, כי רוחה זרה לי ושפתיה והגיונה רק בחלום חננאל ובעלם, אשר לא היה ולא נברא. ועתה, זמרי, הן אתה הסבות את לבה ממני אחורנית בלי דעת, לכן עשה בחכמה ובדעת לשובב תמר אלי, ואנכי אגמלך טוב ככל אשר תשאל ממני”.

ויאמר לו זמרי: “אנכי ידעתי, כי יקרה לך תמר מכל הון, וכי רחק לבה ממך ובכל הון לא תקנהו, ובכל זאת לא יבצר מאומה מתרמית, ויד רמיה לא תעשה תושיה בלא כסף, ואם פתוח תפתח את ידך, הנני נכון ודרוש לחפצך, אך נוססה בי רוח עצה, ואתה חכה לי שלשת ימים וחשבתי מחשבות”.

ויהי ביום השלישי ועזריקם שאל את זמרי: מה עצתו? ויאמר לו זמרי: “הן ראשית עצתי לך אמונה, להאמין בדברי; כי הנה עצתי אתי להשבית מלב תמר את דבר החלום, אשר היה בעוכריך, ואחרי כן אבקש תחבולות לשובב לבה אליך. ואתה הבה לי שלש מאות שקל כסף, כי אותם אתן לאיש, אשר יבצע מחשבותי. הוא אשר דברתי לך: האמינה בי, כי עשה אעשה גם יכול אוכל”.

ויאמר עזריקם: “הלא ידעת, כי כסף יקר בעיני מאד, ואולם יקרה לי ממנו תמר, ועשרת מונים כמכסת הכסף הזה תקח מידי אחרי בצעך מעשיך”.

ויבקש לו זמרי איש, אשר רחוקה עירו בקצה גבול יהודה, ויתן לו את החותם, אשר נתן לו חננאל לאות, ויתן לו משׂאַת כסף, וישם דבריו בפיו ויצוהו להגידם לידידיה.

ויבוא האיש אל ידידיה ויאמר לו: “מאשור שב עבדך, ואראה שם את חננאל חתנך שוכב על ערש דוי, ויקרא אלי ויאמר” ‘הלא מארץ יהודה אתה! הא לך חותמי ונשאת אתו אל ידידיה חתני, אם ישיב ה’ את שבותך, ואמרת לו, כי אוצרי טמון, אך השבעה לי לבלתי גלות דברי לאיש אחר'. אך טרם כלה חננאל דברו, והנה הוא נאלם דומיה מחבלי מות אשר סבבוהו, וישכב על משכבו כבול עץ כיום תמים וימת. ועתה, בשוב ה' את שבותי אל ארצי, הביאותי לך את חותמו".

ויהי כשמוע ידידיה את דברי האיש ויבךּ, ויביאהו לפני תרצה אשתו ויספר לה דבריו, ויאמר: “אהה לתקוה כי נכזבה!”

אך תרצה לא האמינה באישה, כי אמרה: אולי ערום יערים להשבית זכר החלום מלב תמר. וישבע לה ידידיה, כי אין בלבו רמיה. ותאמן לו ותבךּ מרה על מות אביה. אף תמר התאבלה גם היא על חננאל ולא חדלה לתעב את עזריקם בכל זאת. ויהי כאשר הוכיח אביה דרכה על פניה, ותענהו לאמר: “יכבד עזריקם וישב בביתו וכבדתיו, אך כמעט יבוא לראות פני ויבוא עמו קלון, כי אֶבזה צלמו ומעלליו, ומה אעשה?”

ותרצה אמרה אל ידידיה: “הרף מבתנו עד מלאת לה שמונה עשרה או עשרים שנה, כי לא תאחר לשאת מכאובים מידי עזריקם”.

ועזריקם ראה, כי בפי זמרי הוא ובשפתיו, ויפחד פן יגלה תרמיתו בסתר לתמר בעבור הבצע, ויתן לזמרי אלף שקל כסף, ויהי זמרי לאיש סודו מן היום ההוא.