פרק ב
פרק ב
ומתן השופט כראותו, כי לא האמין יורם בו, כי אם בידידיה, אשר שמהו לאב ביתו, ויחר אפו ביורם ויקנא בידידיה, וישמח לשמועה, כי נשבה יורם. ויאמר בלבו: הן זה היום שקויתיו לשית קציר לבית יורם. ובבואו אל ביתו, נחם את נעמה ואת חגית בפיו ובשפתיו, ולבו שש לראות חגית כאלמנה חיה, עגונה אל אישה.
ויהיה היום ויבא אל בית חגית וירא והנה היא מכה את חלאה בעֶברה מכה רבה מאד, וכבוא מתן ופנתה ממנה. ותאמר אל מתן: “את שפחתי זאת יעדתי להיות מינקת לעזריקם בני, ואצא מחדרי כמעט ואשובה והנה חלאה איננה, כי באה אל בית השפחות ותֵינֶק את נבל בנה השקץ”.
ועכן, אשר עמד וראה את אשתו נקלה לעיניו, ויבך ויאמר אל מתן: “שפוט־נא אתה, אדוני! אנכי ראיתי את בני העולל עזוב בערשו ומן השפחות אין דורשת לו והוא בוכה מאין הפוגות ואקרא לאמו להיניקהו; ואם עולה היא, הלא העון בי ועלי, גברת, תנחת ידך”.
ותתן עליו חגית בקולה ככפירה לאמר: "הוי עבד נקלה ונרצע, ומי בקש זאת מידך לשבת פה? הלא חפץ יורם אישי לשלח אותך חפשי טרם צאתו למלחמה, ואתה אמרת: אהבתי את אדוני, את אשתי ובני. לכן שים יד לפה, פן תכבד גם עליך ידי!.
ומתן ראה, שמע ולא ענה דבר. ויאמר בלבו: אפח באוד העשן הזה, בעכן, והיה ללפיד בוער, והניחותי חמתי בחגית אשת עברתי.
ויהי בלילה ויבא עכן אל בית מתן ויאמר אליו: “הלא ראית, אדוני, עוָתתי, שפטה משפטי, הבה־נא עצה ועזרה מיד המרשעת.האם תמו העבדים והשפחות לגוע?”
ויאמר לו מתן: “הנה חמתך בוערת כאש, שלח בה את כל נאות יורם אדוניך ובערה בבתים וביושביהם והניחות חמתך באשת עברתך”.
ועליצות עכן הפיצה ברק אור מעיניו ויאמר: “האמת תדבר אלי, אדוני, או תלעג לי?”
ויאמר לו מתן: “הוי, כסיל ובער! האלעג לרש כמוך, שבע קלון וחרפה?”
ויאמר לו עכן: “ולמה תשא נעמה עון חגית המרשעת, והיא אשה טובת לב?”
יאמר לו מתן: “שמע עצתי ואחר תדבר, הצת אש בבית חגית ובבתי העבדים והשפחות, ואת בנך תציל, כי אותו תמיר בעזריקם, כי שניהם בני ירח ימים הם, וידידיה ותרצה לא יכירוהו, כי בשנאתם את חגית הארורה לא שמו עיניהם על בנה; ועל בית נעמה תפסח, לא תבער־בו אש, למען יכבד העון עליה, כי יאמרו: קנאת נעמה אכלה את נאות יורם; ואנכי אכונן מעשי בערמה להבריח את נעמה, אשר לא תשוב עוד, ומבית אדוניך לא ישאר איש, ולנבל בנך עזריקם יקָרא ויירש את הון אדוניך, את שדותיו וכרמיו, עדריו ויקביו. זה קצירך והלקט לי הוא, כי לפני הציתך אש בנאות יורם, תריק את בית־אוצרו, אשר סגולת כל יקר בו, ואנכי אשלח לך את חֵפֶר ואת בּוּקְיָה, שני אנשים ערומים ונוכלים – ותמימי־דרך בעיני כל יושבי קריה, והם יביאו היקרות אלי. מן מפתח בית־האוצר בידי: בהיותי נאמן בבית יורם, עשיתי לי מאז מפתח כמפתח, אשר היה בידו, כי על ידו אבדתי הון אבי, וסגולות אוצרו תהיינה לי שלומים לחגית ולהוני”.
ולב עכן פחד ורחב וַיִתַּר ממקומו בהמון עליצותיו ויאמר: “אך זאת היא עצה, לא שמעוה שאול ואבדון!”
ויאמר לו מתן: “אל תבַהל ברוחך, בוא אלי שנית והוריתיך את כל אשר תעשה”.
ויעש כן עכן
ויתיעצו על צפונותיהם, ודבר חליפות הבנים הסתירו גם מחפר ובוקיה.
ויהי בלילה חשך ואפלה, ליל ענן ורוח, וכל בני בית יורם הוזים שוכבים – ועכן הריק את בית־האוצר, וחפר ובוקיה נשאו כל שכיות חמדתו אל מתן השופט, אשר טמן אותן במערה. ויעל עכן על הגגות לזרות על נאות יורם גפרית, וירד ויוצא את נבל בנו מבית השפחות ויסגור דלתים ובריח מחוץ, וחלאה אשתו עשתה כן לבית חגית גברתה. ויצת עכן אש בארבע פנות הבתים, ותעל לבת אש ויתאבכו גאות עשן. ויהי כאשר אכלה האש סביב, ויבא עכן אל בית נעמה השלום מפחד וידיו על ראשו ואמר: “והה, גברתי! אש אוכלת נאות יורם ואין מכבה, ואשתי קפצה עם עזריקם בן חגית בעד החלון, וחגית רצתה להציל את שני בניה הנותרים, והלהבה להטה בה. אהה, כי גם בני נשרף בבית העבדים והשפחות!”
עודנו מדבר וחפר ובוקיה עברו לפני חלון נעמה ויאמרו איש אל רעהו: “אהה! קנאת נעמה אוכלת בית יורם!”
וחלחלה אחזה את נעמה ותבך ותאמר: “הן חורש בליעל כִּלה היום רעתו, ועלי יחשבו עון הבערה. אויה לי! אנה אני באה?”
ואמר לה עכן: “לבשי, גברתי, בגדי גבר והתחפשת ונסת עד יעבור זעם, בטרם יבואו הלום גואלי דם חגית להתגלגל ולהתנפל עליך”.
ותמהר נעמה לעשות כדבר עכן ותצא בעד החלון למלט נפשה. ועכן אמר אל שתי שפחותיה: “צאינה מפה והסתרתי אתכן במקום שוקט ובוטח עד יעבור זעם”.
ויסתירן עכן בבית־האוצר ויסגור דלתיו בעדן ויצת אש בארבע פנותיו. והשפחות צרחו בקול מר עד אשר להטה בהן הלהבה ולא נשמע עוד קולן.
ויאמר עכן לחלאה אשתו: “אין איש עוד מבית יורם יודע אתנו עד מה, חבקי הפעם את נבל בננו וקראי לו עזריקם”.
עודם מדברים והנה שכני בית יורם מסביב הקיצו ויבואו, ועכן וחלאה שִנו את טעמם והנה הם צועקים ומיללים, וגם ידידיה ותרצה לא אחרו לבוא, ויספקו כפיהם ויקראו: “אהה שוד ושבר!” וימהרו לבוא אל בית נעמה, והנה הבית ריק, ויצאו וישאלו את עכן וחלאה: “אנה באה נעמה?”
ויאמר עכן: “אהה, שוד משדי בא! אנכי אחרתי היום על עבודתי בשדות, ויהי בבואי והנה צחנת גפרית עולה באפי, ואמהר אל חגית גברתי להציל אותה ואת בניה, והנה היא מורידה את עזריקם בנה בעד החלון אל חלאה אשתי, ותשב להציל את שני בניה הנותרים והלהבה להטה בה ולא יכלה למלט גם נפשה. ואבואה אל בית נעמה ולא מצאתיה, ואמהר להציל את בני מבית העבדים והשפחות ולא יכולתי עוד”.
וחלאה זעקה מרה: “אהה לקנאת נשי יורם, כי קשתה כשאול ותאכל נפשות נקיים! אהה לבן־בטני כי נשרף!”
ויאמר עכן: “הן תמול התקוטטה חגית בנעמה ותכעיסנה תמרורים, ותאמר: ‘רב לך, נעמה, לקחת לך קרנים באהבת יורם אישנו. הן אין עוד יורם בביתו ובני יורשים אותו. ואַת תהרי, תחילין וילדת רוח, ובני יגדלו ויגרשוך מהסתפח בנחלתם, כי נכריה אַת פה’”.
וידידיה ותרצה עמדו מרעידים ושוממים ויספקו כף. וגואלי דם חגית באו ויזעָקו: “איה נעמה המרשעת המַבערת הבערה?”
ויאמר ידידיה לעכן ולחלאה: “שאו את עזריקם אל ביתי, ואַתּ, חלאה, שבי אתו בביתי והיי לו מינקת, למען לא יאבד נר ליורם עמיתי ולא תכבה גחלתו”.
וגואלי דם חגית צעקו בחרון אף: “איה נעמה המרשעת? איה הכפירה? מי יתננה פה לכבות בדמה את השרפה הזאת!”
ויאמר ידידיה: “נחכה־נא, כי ימים יודיעו, אנה היא באה”.
ונעמה חשה מפלט לה אל אבישי קרובה, פקיד עדרי יורם בבית־לחם, וישלחנה אל סתרי אחיו ויסתירנה שם במסתרי הכרמל, ומקץ שנים־עשר יום ילדה תאומים, בן ובת, ותקרא לבנה אַמְנון ולבתה – פְנִינָה. וילך סתרי ירושלימה לדבר דבר על אודות נחלת יורם, כי שמע, כי ידידיה פקידו. ויהי בהיותו בירושלים, וחפר ובוקיה עלו השערה אל הזקנים ויגידו להם לאמר: “מגבול ארץ פלשתים באנו ונפגע בדרך היורדת עֶקְרונָה את נעמה, אשת יורם, נשואה בעגלה רתומה לרכש ויושבת לימין איש רך בשנים, ואחריהם גמלים נושאים כל טוב, ושתי שפחות רוכבות עליהם. ונשאל את נעמה: למי אלה? ותאמר אלינו: את אלה אוביל שי למורא, מנחה לסרני פלשתים לפדות בה את יורם אישי, והאיש הזה הוא המבשר השלוח ממנו. ונאמר אל נעמה: יצליח ה' את דרכך והשיבות את אישך בשלום אל ארץ מולדתו. ויהי כאשר באנו ירושלימה ותחרשנה אזנינו בשמענו את השערוריה, אשר נהיתה בבית יורם, ונבוא אל זקנינו לספר ככל אשר ראו עינינו וכאשר שמעו אזנינו”.
ויענו השופטים פה אחד: “אכן נודע הדבר!”
ויאמר מתן השופט: “תכָּתב השערוריה הזאת זכרון בספר, ונכתם עון נעמה לפני יושבי שער”.
ויספר מתן הדברים לידידיה ויספוק כפיו ויאמר: “ברור הוא כשמש בצהרים, אכן קנאת בית יורם אכלה נפשות. הה! שוד ופרץ כתומם יחד באו על גבר עמיתי, כי אשת חיקו, נעמה האהובה, בגדה בו, וכמעט גלה לארץ אויב, ונעמה הציתה אש בביתו ותך חרם את אשת חרמה על בניה יחד, ותשלך משכנותיו ותשכח מרחם פרי בטנה, לנוע רגליה ללכת אחרי מאהבה אל ארץ אחרת”.
ותאמר תרצה: “אכן אין טוב לגבר, כי־אם לקחת לו אשה אחת ולראות עמה חיים ואהבה. כן עשית אתה, אישי, וכן נעשה לתמר בתנו ביום שידובר בה”.
ויאמר ידידיה: “הן נעמה נבלה עשתה, אות היא, כי לא ישרה נפשה בה מאז, ומה פרי בטנה כי יחשב על משפחת יורם? לכן הן עזריקם הוא היורש האחד לבית יורם, ולו יעודה תמר בתנו, ואחרת לא יקח עליה”.
ויבט ידידיה בעין חמלה על עזריקם, כי פליטת בית יורם הוא.
ותרצה אשתו ילדה בן לתקופת השנה ותקרא שמו תֵימָן. ויגדלו שלשת הילדים בבית ידידיה; אך תמר ותימן גדלו כנטעי נעמנים, ועזריקם גדל כקוץ מכאיב, כי יצר מחשבות לבו רע מנעוריו, ולא תואר ולא הדר לו. אך ידידיה לא הביט אל מראהו, בזכרו ברית אביו.
וסתרי ראה, כי כלתה הרעה לנעמה, כי קמו בה עדי שקר ואין מי יכזיבם, ויסתר את נעמה ובניה במסתרי הכרמל, ואשתו הביאה למו מזון ומחיה. ויהי כאשר גמלה נעמה את ילדיה, וישלח סתרי את אמנון אל אבישי אחיו, ויתנהו אבישי אל רועה זקן לאָמנו, כי אמר לו, כי קנהו מאיש זר, אשר מצאהו בשדה. ויגדל אמנון בבית הרועה, ויהי יפה תאר מאד, ואיש לא שת אליו לבו, אך אבישי פקדהו באהבה וחן, ובמות הרועה לקחהו לרעות בצאן יורם, וחשבוהו הרועים לקנין כסף לאבישי. ומקץ שש שנים יצאה נעמה ממחבואה, ויתן לה סתרי אהל בנוי בנקיק סלע וברושים סביבותיו, ותשב שם עם בתה ועם אשה זקנה, ותלקט משדות יורם אישה עם עניות המקום ההוא, אשר חשבוה לפלשתית, אשר היתה לאיש יהודה ואשר מת אישה, כי כן הגידה למו.